סידרת הפַּרְפָּרָאִים Lepidoptera היא מהגדולות והמגוונות שבסדרות החרקים (180,000 ~ מינים). הסידרה כוללת את העָשִׁים (הרוב. מרביתם פעילי לילה) ופרפרי היום, שבפועל הם קבוצה בתוך העשים (על ההבדל בין עש לפרפר בקישור). מרבית פרפרי היום ומקצת מהעשים ניכרים בצבעוניות מרשימה; אחת מהתכונות העושות אותם חביבים על בני האדם. גם זחלי הפרפראים לא נופלים מהבוגרים וניתן למצוא בהם מינים ססגוניים או בעלי סכמת צבעי גוף ניגודיים (צהוב ושחור או לבן ושחור הם דוגמא טיפוסית לניגוד צבעים בולט ושכיח). חלקם גם שעירים במיוחד, תופעה שכיחה במספר משפחות עשים.
במינים רבים זחלים צבעוניים או / ו שעירים נושאים בגופם רַעֲלָנִים או חומרים הדוחים בטעמם וריחם טורפים. בחלק מהמינים השיער (שהוא למעשה זיפים) עשוי להיות אלרגני ולגרום לגירויים ברקמות וריריות הגוף. ההשערה המקובלת היא שניגודיות צבע ושעירות (המשולבים לעיתים יחדיו) הם חלק ממעטפת הגנה משולבת של הזחלים. מעטפת הכוללת גם התנהגות הגנתית (למשל: נפילה לקרקע כתגובה לאיום).
ניגודיות צבע היא מעטפת הגנה ראשונה, היא אינה מצריכה מגע פיזי וניתן להבין אותה מרחוק. היא מסר אזהרה הפונה לטורפים בעלי ראיית צבע טובה, עם התנסות שלילית בטרף לא טעים או צורב. המסר מקנה רווח לשני הצדדים. הטורף נמנע מבזבוז אנרגיה בצַיִד של טרף שאינו אכיל ואולי מסוכן לו, ובמקביל חוסך לטרף מפגש שעשוי להסתיים בפציעה או מוות, גם אם לא נאכל לבסוף.
שעירות אלרגנית היא מעטפת הגנה משנית הפועלת לאחר מגע והיא 'פונה לטורפים חסרי ניסיון או טורפים עם זכרון שלילי פג תוקף (זיכרון שלילי הולך ומתפוגג ככל שחוויות שליליות (למשל: טרף לא טעים) נדירות יותר). מעטפת משנית נוספת היא טעם או ריח דוחים, המתגלים כאשר הטורף טועם את הטרף. במקרה כזה הטרף עשוי לסיים את חייו, אולם המסר השלילי הנצרב בזיכרון הטורף עשוי להגן בעתיד על זחלים אחרים מאותו המין ואפילו על מינים אחרים בעלי דמיון חזותי בצבעי הגוף. מסר כזה יעיל במיוחד בהופעה עונתית של הרבה פרטים מאותו המין, אז תדירות המפגשים גבוהה יותר והמסר השלילי נשמר בזיכרון לזמן ממושך יותר.
ראוי לציין שמעטפת הגנה משולבת, כדוגמת זו, אינה יעילה נגד טורפים המאתרים ומזהים את טרפם באמצעים אחרים כמו מישוש (למשל: עכבישים) או מתבייתים על ריח הזחל או ריח שמפריש הצמח הנאכל (למשל: צרעות פרזיטואידיות) או טורפים שאינם מושפעים משערות צורבות והרעילות. אף שהשעירות לכשעצמה אינה מהווה מגן בטוח כנגד טורפים מתמחים שהסתגלו לתקוף זחלים שעירים, היא עשויה להקשות על טורפים אחרים בגישה להטלה או באחיזה של זחל.
ניגודיות צבע ו / או שעירות מאפיינים זחלים בתת־המשפחה טַוָּאִיתִּים Lymantriinae (לִימָנטְרִינֶה – לשעבר משפחת הַטַוָּאִיתּיִּים Lymantriidae) הממוקמת במשפחה Erebidae. בישראל תת־המשפחה מונה כ־15 מינים (בעולם מעל 2500 מינים). המינים טַוָּאִית הַאַלּוֹן Lymantria dispar וטַוָּאִית הַאַרְכֻּבִּית Orgyia dubia זכו, כל אחד, לרשומה משל עצמם. רשומה זו תעסוק במין נוסף – טַוָּאִית הַשַׁרְבִיטָן Albarracina warionis.
טוואית האלון וטוואית הארכובית הם דוגמה למינים פּוֹלִיפַגִים הניזונים בדרגת הזחל ממגוון צמחים ממשפחות שונות. לעומתם, טוואית השרביטן היא דוגמא למין מוֹנוֹפַגִי, האוכל בדרגת הזחל רק את הסוג שַׁרְבִיטָן Ephedra; מכאן נגזר השם העברי של המין. שרביטן הוא סוג של שיח מטפס השייך לקבוצת חשופי הזרע (צמחים חסרי פרחים ופירות). בישראל הסוג שרביטן כולל 3 מינים, שניים הנפוצים ברוב הארץ ואחד המוגבל בתפוצתו לנגב ולערבה.
בוגר טוואית השרביטן אינו צבעוני, צבעיו אפרפרים וניתן לייחס אותם לצבעי הסוואה המסייעים להיטמע היטב בבית גידולו. הבוגר, הפעיל בחשיכה, נח בשעות היום ללא תנועה, צמוד לענף, מוסווה בסבך השיח; נמנע מחשיפה לטורפים אפשריים.
ניגודיות הצבע של זחל טוואית השרביטן בולטת מקרוב, בעוד שמרחוק היא נוטה להתמזג בסביבה ומתפקדת כדגם הסוואה השובר את צורת מתאר הגוף. הזחל פעיל גלוי בהיקף השיח על קצות הענפים, יתכן משום ששם העלווה רכה יותר, אולם שם הוא גם חשוף יותר לטורפים. למשל: ציפורים המבקרות את השרביטן במטרה לאכול את החפים האדומים והעסיסיים דמוי ה'ענבה' העוטפים את הזרעים – מסייעות בעקיפין להפצתם עם הלַשְׁלֶשֶׁת. בזכות ניגודיות הצבע הזחל 'יכול' להרשות לעצמו להישאר גלוי בשעות היום משום שהוא רעיל וגם נושא שערות אלרגניות. ניגודיות הצבע היא דגל אזהרה "אל תיגע בי!".
הידע על הרעילות ודרכי התגוננות מטורפים בטוואית השרביטן אינו רב. ניתן להניח שיש למין מהמשותף עם מינים אחרים של טוואיתים שנחקרו בהקשר זה בעולם ובישראל. חלקם נחשבים מטרד ומזיקים חקלאיים, בעוד שטוואית השרביטן הוא מין 'פחות' מעניין כלכלית או רפואית בשל התמחותו במארח שאינו מהווה צמח נוי או צמח מאכל.
בדומה למינים אחרים של טוואיתים, זחל טוואית השרביטן נוקט במגננה המשלבת שימוש בהגנה כימית והגנה מְכָנִית. הגנה כימית בטוואיתים מתבססת, בין השאר, על חומרים נדיפים המופרשים אקטיבית מבלוטות עוריות הממוקמות בפרקים 7-6 של הבטן. הבלוטה העורית (osmeteria – אופיינית לטוואיתים) נשלפת מפנים החוצה (נראית כבליטה חרוטית בצבע בולט, אדמדם בדרך כלל). במינים שונים בתת־המשפחה נמצא שהפרשה מהבלוטות דוחה נמלים וכוללת בין השאר חומרים אנטי־בקטריאלים וניקוטין, הידוע כרעיל או דוחה חולייתנים (Deml & Dettner 1995) ועשוי לדחות גם ציפורים.
הגנה מכנית מתבססת על זיפים דמויי שיער (urticating hairs) הנשברים במגע ועשויים לגרום לתגובה אלרגנית בעור ובריריות. גם בבליעה, במגע עם ריקמת האֶפִּיתֶל של הושט; בטורפים אוכלי חרקים (Richards & Davies 2013). תגובה אלרגנית חיצונית מופיעה בדרך כלל כאדמומיות בעור וגירוד עיקש העשויים להימשך שעות ואף ימים אחדים.
זחל טיפוסי בסוג טוואית נושא מספר טיפוסי זיפים, לא בהכרח את כולם. [1] זיפים מיקרוסקופיים (Spiegelhaare – אורכם 100-70 נ"מ) המקובצים בקבוצות קטנות על כל פרק לרוחב גב הזחל. כל זיף קשור לבלוטת ארס. מגע בזיפים גורם לתגובה מיידית בעור או ברקמות. [2] ציצות זיפים (חלולים ומשוננים) צפופות הנראות כמברשות בהירות הבולטות מהגב, לרוב בפרקים 7-4. מברשת כזו כוללת עד כ־2000 זיפים משוננים וחדים בשתי הקצוות. אורכם כ־4 מ"מ (Eisner et al. 2005).
בבסיס כל ציצת זיפים מצויה בלוטת ארס. מגע קל בזיפים גורם לשבירתם, חדירתם לעור ולשחרור ארס המכיל היסטמין וחומרים אחרים המשמשים גם כמעצימי כאב (Eisner et al. 2005, Mullen & Durden 2009). [3] זיפים כהים, ארוכים הממוקמים בצידי גוף הזחל. מהספרות לא ברור האם מגע עם הזיפים הארוכים עשוי לגרום לתגובה אלרגנית מקומית.
זיפי הזחל משמשים באופן משני להגנה על גולם. בזמן בניית פקעת הקורים, בתוכה ישהה הגולם, הזחל שוזר בדפנות הפקעת זיפים מגופו. גם הביצים (כדוריות) מקבלות הגנה, הן מוטלות בשורות קצרות ומכוסות בצפיפות בזיפים אלרגניים שמקורם בפקעת ונאספו על ידי הנקבה בעזרת ציצת 'שיער' שבקצה ביטנה (Clements 1951, Buckley 1971). מעטה הזיפים מגן על הביצים מפגעי האקלים ומטורפים – ככל הנראה נמלים, פשפשים ואולי צרעות פרזיטואידיות.
זיפים שמקורם בפקעות ישנות, בנשלים, זחלים מתים ותטולות שומרים על האלרגניות שלהם במגע או שאיפה למשך שבועות וחודשים ועשויים להיות מופצים גם עם הרוח (Vassal 1989).
טוואית השרביטן מוכרת מספרד, צפון־אפריקה וישראל. המין תואר (1881) על ידי האנטומולוג הצרפתי Charles Oberthür (1924-1845), תחילה תחת הסוג Bombyx, מפרטים שנאספו באלג'יריה על ידי M. Al. Warion – על שמו נקרא המין. בשנת 1883 Oberthür הקים את הסוג הנוכחי Albarracina, על שם המקום בו נאספו לראשונה פרטים מספרד, הכפר אלבראסין – Albarracín.
ניתן להניח שהתפוצה של טוואית השרביטן בישראל נגזרת במידה רבה מתפוצת המארח, אולם הידע על התפוצה אינו ברור דיו; בישראל היא משתרעת על פני האזור הים־תיכוני והנגב. תצפיות רבות מגיעות ממישור החוף, שם הסוג שרביטן נפוץ בעיקר בשטחי חולות מיוצבים או בבתי גידול מופרים עם תשתית חולית.
קשר הדוק למארח הופך את טוואית השרביטן למין רגיש לשינויים סביבתיים. לחצי פיתוח, ההולכים וגדלים, על בתי הגידול החוליים במישור החוף משפיעים על כלל המינים המצויים בהם; במיוחד על מינים הקשורים לבתי גידול חוליים באופן ראשוני או שניוני דרך מארח, למשל: הסוג שרביטן.